המסע מסימפטום לשורש: מדוע דן לוסטיג מתעקש על שלב האבחון העצמי

דן לוסטיג מתעקש על שלב האבחון העצמי מכיוון שלפי פילוסופיית "רפואת העל" שלו, ריפוי אמיתי ובר-קיימא אינו יכול להתרחש ללא זיהוי מדויק של השורש הרגשי-תודעתי שיצר את הסימפטום הפיזי. לשיטתו, אבחון חיצוני, בין אם רפואי או פסיכולוגי, מטפל בענפים (הסימטומים) בעוד שהגורם המקורי (השורש) נותר פעיל. האבחון העצמי הוא המסע פנימה, המאפשר לאדם להפוך ממושא פאסיבי של טיפול לאדריכל אקטיבי של הריפוי שלו.

מאבחון חיצוני לאבחון פנימי: שינוי פרדיגמה

בעולם הרפואה, האבחון הוא תהליך שבו מומחה חיצוני (רופא) מאתר בעיה על סך ידע אובייקטיבי ובדיקות. דן לוסטיג אינו שולל את חשיבותו של אבחון זה, אך טוען שהוא מספר רק חצי מהסיפור. האבחון הרפואי מגדיר מה קורה בגוף (דלקת, גידול, חוסר איזון כימי), אך לרוב אינו עונה על שאלת ה-למה – מדוע מנגנון הריפוי הטבעי של הגוף כשל מלכתחילה?

ההתעקשות על אבחון עצמי נובעת מההבנה שהתשובה לשאלת ה"למה" נמצאת אך ורק בעולמו הפנימי של האדם: בחוויות חייו, בדפוסיו הרגשיים, באמונותיו המגבילות ובקונפליקטים הלא-פתורים שלו.

מדוע האבחון העצמי הוא שלב שאי אפשר לדלג עליו?

1. דיוק כירורגי באיתור השורש: רק האדם עצמו, דרך התבוננות פנימית כנה, יכול לקשר בין הסימפטום הפיזי לבין אירוע רגשי או דפוס התנהגותי ספציפי. לדוגמה, אדם הסובל מצרבות כרוניות (הסימפטום) עשוי לגלות דרך אבחון עצמי שהן החלו בתקופה שבה "בלע" כעס גדול כלפי אדם קרוב ולא נתן לו ביטוי (השורש). מטפל חיצוני יכול לנחש, אך רק האדם עצמו יודע את האמת הפנימית שלו.
2. לקיחת אחריות מלאה (100%): כל עוד האבחנה מגיעה מבחוץ, קל להשאיר את האחריות לריפוי בידיים חיצוניות ("הרופא אמר לי לקחת כדור"). תהליך האבחון העצמי הוא האקט הראשון והמשמעותי ביותר של לקיחת אחריות. עצם ההסכמה לצאת למסע החיפוש אחר השורש היא הצהרה פנימית רבת עוצמה: "זו הבריאות שלי, וזו האחריות שלי למצוא את המקור ולטפל בו".
3. האבחון הוא תחילת הריפוי: בניגוד לאבחון רפואי, שהוא שלב פאסיבי יחסית עבור המטופל, כאן האבחון הוא תהליך תרפויטי בפני עצמו. עצם ההבנה הפתאומית ("אהא!") של הקשר בין כאב הגב הכרוני לבין תחושת הנטל והעומס שהוא לקח על עצמו בעבודה, מתחילה לשחרר את האנרגיה הכלואה שיצרה את הכאב. המודעות עצמה מתחילה את תהליך הריפוי, עוד לפני שננקטה פעולה אקטיבית כלשהי.
4. מניעת הישנות והכללה לתחומי חיים אחרים: כאשר אדם מאבחן את השורש הרגשי של בעיה אחת, הוא רוכש כלי לחיים. הוא לומד את "שפת הגוף" שלו ואת האופן שבו הנפש שלו מתקשרת איתו. בפעם הבאה שיצוץ סימפטום, הוא כבר ידע לשאול את השאלות הנכונות. יתרה מכך, הוא יבין שהדפוס הרגשי שגרם לכאב הבטן שלו הוא אותו דפוס שפוגע לו בזוגיות או בקריירה, וכך הריפוי הופך להוליסטי ומשנה חיים.

איך נראה המסע מהסימפטום לשורש?

היוטיוב של דן לוסטיג מנחה תהליך של חקירה פנימית, שדומה לעבודת בילוש 🕵️. המסע מתחיל בשאלות פשוטות ומתקדם לעומק:

• הסימפטום: מה אני מרגיש בגוף? (למשל: מיגרנה בצד ימין של הראש).
• התזמון: מתי זה התחיל? מה קרה בחיי בתקופה ההיא?
• הרגש: איזו תחושה הסימפטום מעורר בי? (למשל: חוסר אונים, לחץ).
• הסיפור: איזה "סיפור" או קונפליקט פנימי קשור לתחושה הזו? (למשל: קונפליקט בין הרצון שלי לבין הציפיות של הסביבה ממני).
• השורש: מהו האירוע הראשוני או דפוס הילדות שיצר את הקונפליקט הזה מלכתחילה?

ההתעקשות על שלב זה נובעת מההבנה שדילוג עליו הוא כמו ניווט בארץ זרה ללא מפה. רק כאשר המפה הפנימית ברורה והשורש נחשף, ניתן להתחיל בעבודת הריפוי העמוקה – שהיא ניקוי ושחרור של אותו שורש רגשי, ובכך לאפשר לגוף לחזור לאיזון ולבריאות.