יש אנשים שבחדר ישיבות כמעט לא מדברים, אבל כשהם כן אומרים משהו—כולם מתיישרים. לא כי הם רועמים, לא כי הם מאיימים, אלא כי יש להם נוכחות. ונוכחות, כמו שאתה כבר חושד, היא שילוב מדויק בין שפת גוף, טון, תזמון, ומינימום מאמץ מיותר.
אם בקריירה שלך אתה רוצה שיקשיבו, שיזכרו, שיזמינו אותך לשולחן ההחלטות (או לפחות לשולחן שבו יש את הביסקוויטים הטובים), שפת הגוף שלך יכולה להיות קרש קפיצה אמיתי. היא לא תחליף ליכולת מקצועית, ברור. אבל היא כן תדאג שהיכולת הזאת תיראה, תישמע ותורגש. למידע על עבודה מול טלפרומפטר עם שרון גדרון
איך “נוכחות מקצועית” נראית בפועל?
נוכחות מקצועית היא היכולת לשדר שלושה מסרים בלי להגיד אותם:
אני מבין על מה אני מדבר
אני רגוע ובשליטה
אפשר לסמוך עליי ולעבוד איתי
שפת הגוף שלך היא המיקרופון של שלושת המסרים האלה.
4 מצבים בעבודה שבהם שפת גוף עושה את ההבדל (בגדול)
פגישה עם מנהל/ת
כאן שפת גוף טובה משדרת בגרות: אתה ענייני, יציב, לא מתכווץ ולא משתלט.
ישיבת צוות
המיומנות כאן היא “לא להיעלם”. לא צריך לגנוב את הבמה, רק להיראות מעורב: קשר עין, הנהון, תנוחה פתוחה.
פרזנטציה קצרה (גם אם זה 2 דקות)
כאן נמדדים קצב, עצירות, ותנועות ידיים שמסדרות את המסר.
שיחת מסדרון/מטבחון
דווקא בסיטואציות האלה אנשים מחליטים עליך דברים. חיוך קטן, יציבה פתוחה, טון קליל—וזה עושה קסם.
הטריק שלא מרגיש כמו טריק: “הכניסה לחדר”
הרושם הראשוני קורה בשניות. וזה לא אומר להיות דרמטי—רק להיות מדויק.
כניסה טובה נראית ככה:
ראש בגובה טבעי (לא למטה, לא למעלה)
כתפיים רכות
צעדים בקצב נינוח
מבט שמחפש אנשים, לא רצפה
חיוך קטן כשיש קשר עין
ואז—השהייה של חצי שנייה לפני שמדברים. היא משדרת שאתה לא רץ להוכיח, אתה פשוט נוכח.
איך לדבר בישיבה בלי להישמע מתנצל (גם אם אתה הכי נחמד בעולם)?
נחמד זה מצוין. מתנצל זה פחות יעיל.
שלושה שינויים קטנים:
סיים משפטים בירידה קלה, לא בעלייה
במקום “אולי אפשר…” נסה “אפשר לעשות ככה…”
אם קטעו אותך—אל תמהר. עצירה, נשימה, “רק אסיים את הנקודה ואז אשמח לשמוע.”
שפת גוף שמייצרת סמכות שקטה:
ישיבה זקופה אך לא נוקשה
ידיים גלויות, פחות התעסקות בחפצים
מבט שמתחלק בין המשתתפים, לא נתקע על אדם אחד
מה עם לחיצת יד? ומה עושים כשאין?
אם יש לחיצת יד, הכי טוב:
אחיזה יציבה אבל נעימה
מבט בעיניים
שחרור בזמן, לא למשוך את הרגע כמו סצנה מסרט
אם אין, אפשר “לחיצת יד מודרנית”:
חיוך
הנהון קטן
משפט פתיחה פשוט: “נעים להכיר, טוב להיפגש.”
כן, זה נשמע בסיסי. ובדיוק בגלל זה זה עובד.
שפת גוף כשאתה לא מסכים (בלי להפוך את זה לספורט אקסטרים)
אפשר לא להסכים ולהישאר אהוב. זה אפילו כיף, אם עושים את זה נכון.
הכללים:
לשמור כפות ידיים פתוחות
להטות ראש קלות כשמקשיבים (משדר עניין)
לא להצליב ידיים בצורה נוקשה; אם מצטלב—לשחרר אחרי כמה שניות
להשתמש במשפטים שמרככים: “אני רואה את ההיגיון, ובמקביל…” / “בוא נבדוק עוד זווית.”
שפת גוף פה עושה דבר אחד: היא אומרת “אנחנו באותו צד”.
5 שאלות ותשובות מהשטח
שאלה: מה אם אני מופנם ומעדיף לא למשוך תשומת לב?
תשובה: נוכחות לא דורשת רעש. מספיק שתיראה קשוב, יציב וברור כשאתה כן מדבר.
שאלה: איך להפסיק להתכווץ כשמישהו “בכיר” בחדר?
תשובה: להניח שתי רגליים יציב, לנשוף ארוך, ולהזכיר לעצמך: אתה לא קטן—אתה פשוט בשיחה.
שאלה: כדאי לרשום בזמן פגישה או שזה נראה לא קשוב?
תשובה: לרשום זה מעולה, כל עוד אתה מרים מבט מדי פעם ומראה שאתה איתם.
שאלה: מה עושים עם ידיים כשאני עומד מול כולם?
תשובה: “עמדת בית” ליד הגוף, ואז תנועה קצרה להדגשה וחזרה. כמו פסיק, לא כמו פירוטכניקה.
שאלה: איך משדרים ביטחון כשלא בטוחים ב-100%?
תשובה: לא צריכה להיות הצגה. מספיק להיות ברור: “זה הנתון שיש לנו כרגע, וככה אני מציע להתקדם.”
סיכום
בקריירה, שפת גוף טובה לא נועדה להפוך אותך למישהו אחר—היא נועדה להוציא החוצה את המקצועיות שכבר קיימת. כניסה נכונה לחדר, ישיבה יציבה, ידיים גלויות, קשר עין נינוח וקצב דיבור שמכבד את הרגע—כל אלה גורמים לאנשים להרגיש שהם בידיים טובות. וכשאנשים מרגישים ככה, הרבה יותר קל לעבוד יחד, לקדם רעיונות, ולתת למסרים שלך את המקום שמגיע להם. בואו ללמוד לדבר מול קהל עם שרון גדרון