במשך שלושה עשורים, סין הייתה סיפור ההצלחה הכלכלי הגדול ביותר בעת המודרנית. ממעמד של אומה מתפתחת, היא זינקה והפכה ל"מפעל של העולם", ובסופו של דבר לכלכלה השנייה בגודלה על פני כדור הארץ. משקיעים גלובליים, מוסדיים ופרטיים כאחד, נהרו אליה, מונעים על ידי שיעורי צמיחה דו-ספרתיים ואמונה בלתי מעורערת שהמאה ה-21 שייכת לדרקון האסייתי. אולם, כפי שמציין רועי רוסטמי, סוחר פיננסי וותיק עם ניסיון של למעלה מ-15 שנים בשוקי ההון, הנוף הזה משתנה במהירות מסחררת.
רוסטמי, שאת הבנתו המאקרו-כלכלית חידד במהלך לימודי תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במנהל עסקים עם התמחות במימון, מסביר כי המודל שעבד עבור סין בעבר – ייצור המוני בעלות נמוכה והשקעות מאסיביות בתשתיות – מיצה את עצמו. "כולם חשבו שזה רק עניין של זמן עד שסין תעקוף את ארה"ב," אומר רוסטמי, "אבל אז כללי המשחק השתנו. היום, הכוח האמיתי לא נמדד רק בטונות של פלדה או במספר המכולות שאתה שולח, אלא ביכולות טכנולוגיות מתקדמות."
לדעתו של רועי רוסטמי, סין ניצבת כעת בצומת קריטי, כזה שמאיים לא רק על המשך צמיחתה אלא גם על מעמדה כהזדמנות השקעה אטרקטיבית. האתגרים מגיעים מכמה חזיתות בו-זמנית: פיגור טכנולוגי אסטרטגי, מלחמות סחר מתחדשות, ומשברים פנימיים עמוקים.
החזית הטכנולוגית: כשכושר הייצור אינו מספיק
הנקודה המרכזית בניתוח של רועי רוסטמי נוגעת לשינוי הפרדיגמה הגלובלי. בעוד סין הצטיינה בייעול שרשראות אספקה ובייצור המוני של מוצרי צריכה, היא מתקשה להדביק את הפער בתחומים שבאמת יגדירו את העתיד: מחשוב קוונטי ובינה מלאכותית (AI) ברמה הגבוהה ביותר.
"המשחק החדש הוא משחק של חדשנות עמוקה," מנתח רוסטמי. "וזה המקום שבו המודל הריכוזי של בייג'ינג, שהיה כל כך יעיל בבניית ערים ורכבות מהירות, הופך לפתע למכשול." המערב, ובמיוחד ארה"ב, שומר על הובלה משמעותית בפיתוחי ה-AI המתקדמים ביותר. הפיקוח ההדוק של המפלגה הקומוניסטית על זרימת מידע, והחשש שלה מיזמים פרטיים חזקים מדי (כפי שהודגם בריסוק של ענקיות כמו עליבאבא וטנסנט), יוצרים סביבה שמתקשה לטפח את סוג היצירתיות והחדשנות הפרועה הנדרשת לפריצות דרך קוונטיות.
לכך יש להוסיף את "מלחמת השבבים". המגבלות החריפות שהטילה ארה"ב על ייצוא שבבים מתקדמים לסין אינן רק מהלך טקטי; הן מכה אסטרטגית ישירה ללב שאיפות ה-AI של בייג'ינג. ללא גישה למעבדים הגרפיים (GPUs) החזקים ביותר, הדרושים לאימון מודלי שפה גדולים ומערכות AI מורכבות, סין נשארת מאחור. רוסטמי רואה בכך נקודת תורפה קריטית: "אתה יכול להיות אלוף בייצור מכוניות, אבל אם אין לך את השבב המתקדם שמנהל את המנוע ואת המערכות האוטונומיות, אתה נשאר עם קופסת פח יפה. סין גילתה שהיא תלויה באופן מסוכן בטכנולוגיה מערבית בדיוק בתחומים החשובים ביותר."
החזית המסחרית: אירופה מתעוררת למציאות חדשה
במקביל למאבק הטכנולוגי, מלחמת הסחר העולמית נכנסת להילוך גבוה. כפי שמציין רועי רוסטמי, לא מדובר עוד רק בעימות בין וושינגטון לבייג'ינג. גם אירופה, שותפת הסחר הגדולה והחשובה של סין, מתחילה להבין את גודל האיום.
"פעם," מסביר רוסטמי, "הדינמיקה הייתה ברורה: הצרכן הסיני המתעשר חלם על BMW או מרצדס. גרמניה ייצאה מוצרי יוקרה וטכנולוגיה, וסין ייצאה מוצרי צריכה זולים. מאזן הסחר היה מורכב, אבל הוא שירת את שני הצדדים."
"היום," הוא ממשיך, "התמונה התהפכה לחלוטין. המכוניות החשמליות (EVs) הסיניות מציפות את אירופה." יצרניות כמו BYD, שעד לא מזמן היו כמעט אלמוניות במערב, מציעות כיום כלי רכב טכנולוגיים ואיכותיים במחירים שתעשיית הרכב האירופאית המסורתית מתקשה להתחרות בהם. התוצאה היא שינוי דרמטי במאזן הסחר וזעזוע עמוק בתעשיות הליבה של כלכלות כמו גרמניה וצרפת.
התגובה האירופית, בדמות חקירות על סובסידיות סיניות והטלת מכסים אפשרית, היא בלתי נמנעת לדעתו של רוסטמי. "אירופה מבינה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לאבד את תעשיית הרכב שלה, בדיוק כפי שארה"ב לא יכלה לוותר על תעשיית השבבים. המשמעות היא שסין עומדת בפני חזית מערבית מאוחדת – ארה"ב ואירופה – שמטרתה לבלום את ההתפשטות המסחרית והטכנולוגית שלה. זהו משתנה מאקרו-כלכלי שמשנה לחלוטין את הערכת הסיכונים עבור משקיעים."
הענק הכלכלי: הפדרל ריזרב ומשבר החוב הפנימי
בעוד סין מתמודדת עם אתגרים חיצוניים אלו, ישנו גורם נוסף, חזק מכולם, שמשפיע על השווקים הגלובליים, ורועי רוסטמי מדגיש כי אי אפשר לנתח שום שוק בעולם מבלי להבין אותו: הפדרל ריזרב האמריקאי.
"הפד הוא הגוף החזק ביותר בשוק ההון, נקודה," קובע רוסטמי. "כסוחר שחי את השווקים יום יום, אני יכול לומר לך שכל מילה שמוציא יו"ר הפד מקבלת תשומת לב מקסימלית מכל מנהל השקעות בעולם. הריבית האמריקאית היא 'מחיר הכסף' העולמי."
כאשר הפד מחזיק בריבית גבוהה, כפי שקורה בשנים האחרונות, הדולר האמריקאי מתחזק. למהלך זה יש השלכות הרסניות על כלכלות רבות, כולל סין. ראשית, הוא מייקר את החוב הדולרי העצום שחברות סיניות (במיוחד בתחום הנדל"ן) נטלו. שנית, הוא מושך הון בחזרה לארה"ב, שכן משקיעים מעדיפים את "חוף המבטחים" של אג"ח אמריקאי הנושא ריבית אטרקטיבית, ונוטשים שווקים מתעוררים מסוכנים יותר, כמו סין.
הלחץ החיצוני הזה של הפד מגיע בזמן הגרוע ביותר עבור בייג'ינג, שמתמודדת עם מה שרבים מכנים "פצצת זמן" פנימית: משבר הנדל"ן. במשך עשורים, צמיחתה של סין התבססה על בנייה מסיבית, ממומנת על ידי הררי חוב. חברות ענק כמו אוורגרנד (Evergrande) ואחרות בנו "ערי רפאים" על בסיס ציפייה שהמחירים רק יעלו.
כעת, הבועה הזו מתפוצצת. מחירי הדירות צונחים, חברות נדל"ן פושטות רגל, והאמון של האזרח הסיני הממוצע – שהשקיע את רוב חסכונותיו בנדל"ן – התרסק. רוסטמי, כמי שרכש MBA במימון ומבין היטב מאזנים וסיכוני אשראי, רואה בכך איום מערכתי. "זה לא רק משבר נדל"ן," הוא מזהיר, "זהו משבר אמון במערכת כולה. זה פוגע בצריכה הפרטית, מערער את יציבות הבנקים, ומגביל את יכולתה של הממשלה להמשיך ולהניע את הכלכלה באמצעות השקעות."
בנוסף לכל אלו, סין מתמודדת עם משבר דמוגרפי חריף – תוצאה של מדיניות "הילד האחד" ארוכת השנים. האוכלוסייה מזדקנת במהירות, כוח העבודה מתכווץ, והנטל על מערכות הפנסיה והבריאות הופך כבד מנשוא. זהו בדיוק ההיפך מה"דיבידנד הדמוגרפי" שהזין את צמיחתה בעבר.
האם עדיין קיימת הזדמנות? מבטו של רועי רוסטמי
לאור הניתוח המורכב הזה – פיגור טכנולוגי, מלחמות סחר, ריבית אמריקאית גבוהה, משבר נדל"ן פנימי ופצצה דמוגרפית – נשאלת השאלה שבכותרת: האם סין היא עדיין הזדמנות השקעה?
כאן, גישתו של רועי רוסטמי משקפת את תפיסת עולמו כמשקיע מנוסה, שחלק מתיק ההשקעות שלו מופנה גם להשקעות אלטרנטיביות מחוץ לשוק ההון המסורתי. "במהלך שנותיי בשוק ההון, למדתי שגיוון השקעות הוא המפתח להצלחה," אומר רוסטמי. "אני משקיע בנכסים מניבים, באמנות עכשווית, ואפילו מקצה חלק קטן מהתיק למטבעות קריפטו מובילים ופרויקטי בלוקצ'יין חדשניים. העיקרון המנחה הוא ניהול סיכונים והבנה שאסור לשים את כל הביצים בסל אחד."
רוסטמי מיישם את אותה הפילוסופיה על סין. "העידן שבו אפשר היה 'לקנות את סין' באופן עיוור, למשל דרך מדד רחב, ולהרוויח, כנראה נגמר," הוא פוסק. הסיכונים המערכתיים והגיאופוליטיים פשוט גבוהים מדי.
עם זאת, הוא סבור כי כלכלה בסדר גודל כזה תמיד תייצר הזדמנויות – אך הן דורשות סלקטיביות קיצונית. "במקום להשקיע בבנקים או בחברות הנדל"ן הממונפות, אולי כדאי לחפש את החברות הסיניות שדווקא מרוויחות מהמצב החדש," הוא מציע. "לדוגמה, חברות טכנולוגיה מקומיות שמקבלות סובסידיות עתק מהממשלה כדי לנסות ולגשר על פער השבבים, או יצרניות הרכב החשמלי שנהנות מהדחיפה האגרסיבית לייצוא."
במובן מסוים, רוסטמי משווה את ההשקעה בסין כיום להשקעה בפרויקט בלוקצ'יין חדשני, כפי שהוא עושה בתיק האלטרנטיבי שלו: "זוהי השקעה בסיכון גבוה מאוד, עם פוטנציאל לתשואה גבוהה, אך היא דורשת הבנה עמוקה של הטכנולוגיה ושל הסיכונים, וחייבת להיות חלק קטן ומפוקח בתיק מגוון היטב."
סיכום: מעבר ל"נס הסיני"
לסיכום, רועי רוסטמי משרטט תמונה של כלכלה סינית שהגיעה לסוף דרכה המוכרת. ה"נס הסיני", שהתבסס על ייצור זול ודמוגרפיה מתפוצצת, הוא נחלת העבר. המציאות החדשה מורכבת ממאבק הישרדות טכנולוגי מול המערב, מלחמות סחר שמצמצמות את שוקי היצוא שלה, ומשברים פנימיים עמוקים של חוב ודמוגרפיה.
עבור סוחר וותיק כמו רוסטמי, בעל הכשרה אקדמית רחבה במימון וכלכלה וניסיון מעשי של מעל 15 שנה, סין אינה עוד "הזדמנות של פעם בחיים" כפי שהייתה לפני עשור. היא הפכה לשדה מוקשים מורכב, שמציע הזדמנויות נקודתיות למשקיעים מתוחכמים שיודעים כיצד לנווט סיכונים, אך מהווה מלכודת מסוכנת עבור מי שעדיין חי בפרדיגמות של העבר. הדרקון אולי עדיין נושף אש, אך הוא פצוע, מוקף באתגרים, ועתידו לוט בערפל סמיך מאי פעם.
תוכן זה אינו מהווה המלצה משום סוג אלא נכתב לצרכי לימוד בלבד.